את אמנות הזכוכית מייצגות שלוש אמניות בתערוכה הנקראת "עפות ברוח".

יאנה מיטניק מציגה בעבודתה "מתנפנפת" פירטי כביסה עשויים זכוכית המתנפנפים בחלל התצוגה ולידם מונחים פירות צבעוניים שעברו את שיאם והם לקראת חידלון. להלן הטקסט שנכתב על ידי יאנה:

"יש איזה עניין מאוד דרמטי שהעבודה שלי עוסקת בו. משהו מאוד אקטואלי ורלוונטי, בעל חשיבות מכרעת. הכביסה. לא זאת המלוכלכת שלא תולים בחוץ ולא זאת במזוודות, אלא הכביסה, נו. שמתנפנפת, מתייבשת, נלבשת, מתלכלכת נזרקת לסל וחוזר חלילה. שמוסיפה מלא אישיות למרפסת גנרית או לבניין מעוצב, לאו דווקא איך שהמעצב התכוון. ואם זה לא מספיק חשוב ורציני בעיני מישהו, יש גם קליפות. של תפוז, לא של שום. ואם כל זה בכל זאת לא מספק מישהו, אפשר לדבר על משמעות. או היעדרה המוחלט".

 

רימון אליגון- דר  משלבת בעבודתה "בסוף הכל קריסטל" גופי זכוכית המוצבות על משטחי סוכר מומס. רימון מעבדת לוחות זכוכית צבעונית שיועדו לעבודת ויטראז' ופיוזינג ומרוקנת מאוויר בקבוקוני זכוכית, כולם רווי זיכרונות ורגשות. את החומרים היא ליקטה ממחסן הסדנא של סבא וסבתא, לצד מבחנות רבות ממעבדתו של פרופ' קאיס ז"ל מהטכניון. אלה עובדו מחדש והפכו לאובייקטים צבעוניים, עדינים, שבריריים, מלאי תנועה וברי חלוף כמו משטחי הסוכר הנוזליים שיעברו שינוי במהלך התערוכה. מטעני העבר בהם הם היו ספוגים עובדו והפכו ליצירה זוכרת  אך לא מנציחה. ההתגבשות והקריסטליזציה מרמזים על העתיד להתרחש לכלי הזכוכית ברבות השנים, כמו הסוכר, כי הרי אין דרך לאחוז בנצח.

 

שקיפות ומִרכוז הם המידות שבהן עוסקת עבודתה של שירה גפן "מידה מתעתעת". ניפוח זכוכית לגופים גדולים המוצבים כמגדלים דמויי טוטם דורש עבודת צוות שבה נדרשת התאמה בין תנועות האומנים, סנכרון ותיזמון זה עם זה, ריכוז, מרכוז ודיוק רב, שיכולים להטות את הכף לכיוון הצלחה או כישלון.

על מידה זו של מרכוז ניסתה שירה לשים את הדגש בעבודתה, זאת למרות שהתוצאה הסופית המתקבלת איננה תמיד מאוזנת. זה נובע מכך שיד ועין אנושית, שלא כמו מכונה, אינן מגיעות תמיד לביצוע ולאיזון מושלם.

גם המידה השנייה של שקיפות הזכוכית הינה אנלוגיה לשקיפות בין בני אדם, אליה שואפת שירה.  זו תכונה הנובעת מהרכב החומר עצמו ומעובי דופנות הכלי. תוספת המים שהכלים מכילים יוצרת תעתוע אופטי ועיוות שמאתגר את הצופה להתבוננות מעמיקה, כמו לעומקם של בני האדם.